ערבי נחל
ובוא וראה ענין זה מבואר במעשה דשני בני עלי חפני ופנחס שאמר הכתוב (שמ"א ד', כא) וכלתו אשת פנחס בנו הרה ללדת כו' ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון אלהים כו', דהאי ותאמר הוא כפול ומיותר, וברור אצלי שהכתוב בא לפרסם צדקת האנשים ושלימותם עד קצה האחרון, כי כלפי שסיפר הכתוב תחלה מענין עלי כשסיפר לו המבשר הריגת בניו ושאר צרות, וסיים בלקיחת הארון, אמר שם הכתוב ויהי בהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא כו'. הנה פרסם הכתוב גודל צדקתו ושלימותו ויחוד מעשיו לה', כי מכל הסיפור ומיתת בניו לא זע ולא נרתע כלל, רק לקיחת ארון לבדו פעל בו כ"כ חרדה עד שנפל.
אגרא דכלה
אל מקום אחד (בראשית א ט). למקום אחד הוה ליה למימר, ותיבת אל יורה בשביל ובעבור, כמו "אל הלקח ארון אלקים (שמואל א' ד כא), ירמוז למה שאמרו רז"ל ברבה פרשת בשלח (שמו"ר פכ"א ח'), ומה אדם הראשון שהיה אדם אחד עשית יבשה בשבילו, שנאמר "יקוו "המים אל מקום אחד, בשביל עדה הקדושה העתידה לומר זה אלי ואנוהו (שמות טו ב), על אחת כמה וכמה, עכ"ל. והנה לכאורה יש להקשות דהקל וחומר פריכא הוא, דבאמת גם אדם הראשון לא היה עדיין בעולם רק שהיה עתיד להבראות, והנה היו עתידים להבראות גם כל יוצאי חלציו וכל באי עולם, והיבשה נעשית בשביל כולם. אך חז"ל למדו זה מהפסוק ממאמרו ית"ש אל מקום "אחד, היינו בעבור לפנות מקום לאדם אחד, ר"ל אפילו רק לפעולת מקום לאדם אחד כדאי הוא שידחו המים מפניו. ומזה י"ל ששפט רבי פנחס בן יאיר לצוות לגינאי נהרא שידחה ממנו (חולין ז' ע"א), הגם שטענת הנהר היתה טובה ועצומה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך וכו', אתה ספק עושה כו' ואני וודאי עושה, והנה הוא לא השגיח בו וגזר עליו בגזירה. והנה הנהר טען בתורה אין ספק מוציא מידי וודאי (פסחים ט' ע"א), אך סברת רבי פנחס בן יאיר גם כן הוא על פי התורה שמבואר הדבר בתורה, כי כן גזר עליו היוצר בראשית שיהיו המים נדחים אפילו בשביל אחד ההולך לעסוק במצוה. וזהו שתמצא "אל מקום "אחד, ס"ת גימטריא גינא"י, ברוך המגיד מראשית אחרית צופה ומביט עד סוף כל הדורות, הנה היה גלוי לפניו ית"ש שעתידין לעמוד בדין אצל הים שהיה השר מקטרג הללו עובדי עבודה זרה כו' (ילקו"ש רמז רל"ד), ולא היו כדאין להנצל, הנה המציא עזר ותרופה מבראשית באומרו אל מקום "אחד, ונלמד מזה קל וחומר, הנה כבר הודעתיך קל וחומר הוא נגד מדה הראשונה שבי"ג מדות הוא מדת אל (שמות לד ו), ועל ידי הקל וחומר נתעורר מדת אל שבי"ג תיקוני דיקנא, ונתהפך הדין לחסד "חסד "אל כל היום (תהלים נב ג). ותתבונן מעט קט בזוהר הק' (ח"ב נ"ב ע"ב) מה תצעק אלי (שמות יד טו), "בעתיקא תליא מלתא. ועל פי הדברים הנ"ל תתן מקום לדברי חז"ל (ב"ר פל"ב ו') שדרשו בפסוק (בראשית ז ז) ויבא נח וכו' "מפני "מי "המבול, הנך תיבות מיותרין, ודרשו בו אף נח מקטני אמנה היה, ולא היה מאמין עד שדחקוהו המים. והנה הדבר הזה קשה להלום נח איש צדיק תמים, ודיבר הש"י עמו לעסוק בבנין התיבה, ונגלה לו סודו בענין המבול ועסק בבנין ק"ך שנה, ובבוא הזמן הנה נתאספו אליו כל הנבראים ברגע בגזירתו ית"ש, ומי ראה כזאת ולא יעמוד מרעיד, והאיך צודק שעם כל זה אינו מאמין. אך י"ל לפי הנ"ל דודאי נח היה מאמין בדברי הש"י שיבוא המבול, אבל היה יודע שגזר הש"י מבראשית שידחו המים מפני אדם אחד שעוסק במצוה בביאת הזמן, היה חושב בדעתו כשיתחיל הגשם הנה אני אהיה אז עוסק במצות הש"י להכניס את הנבראים בתיבה, וכשאהיה עוסק במצוה ממילא יתדחו המים כמו שגזר הש"י מבראשית וינצלו כל יושבי תבל, והיה חושב שיסכים הש"י עמו בזה, ולא היה מאמין שיוגמר ביאת המבול ובצדקות גדול עשה זה, אבל לא הועיל והוכרח לבוא אל התיבה, ונדחה הוא מפני המים שדחקוהו, כי טענתו בטילה בזה, דהגם שהמים כך נצטוו מבראשית להיותן נדחין מפני אדם אחד העוסק במצוה, שאני הכא דהיתה הוראת שעה להם מפיו ית"ש לשחת כל בשר, ולא ישגחו בעוסק במצוה, זה מה שנ"ל:
אגרא דכלה
ויאמר אברם אל מלך "סדום (בראשית יד כב). "אליו הוה ליה למימר, וידענו דאל מלך סדום משיב. אך לפי אשר כתבנו דהשתדלות אברהם היה בעיקר להוציא הנפשות, ובפרט נפש דוד המלך וזה קאמר בפירוש אל מלך סדם, לרמז עבור המלך התקוע בסדם. ותיבת א"ל יתפרש בעבו"ר, כמו אל הלקח ארון וכו' (שמואל א' ד כא). ועיין בזהר הק' (ח"א קע"ג ע"א) דמלכות דוד נשתכלל מעמון ומואב, שהן ב' קליפות "פער "ומלכם (בחסרון הווין, כי הווין הם אות אמת בסוד ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו), והבן). ולזה תמצא ויאמ"ר אבר"ם א"ל מל"ך סד"ם הרימות"י יד"י, ס"ת בגימטריא פע"ר. אבר"ם א"ל מל"ך סד"ם, ס"ת מלכ"ם. דא הוא סהדותא לזרעא דדוד, כמ"ש (מלכים ב' יא יב) את הנזר ואת העדו"ת, שאפילו תינוק בן יומו הולמתו כנודע מרז"ל (ע"ז מ"ד ע"א), ועיין בזוהר הק' הנ"ל ותבין: